דיג בים כינרת

כיצד התנהלו חייו של דייג בים כינרת במאה הראשונה?‏ התשובה שופכת אור על חלק ניכר מהפרשות המסופרות בספרי הבשורה,‏ כגון אלו שנידונו במאמר הקודם.‏

הכינרת היא למעשה אגם מים מתוקים שאורכו כ־21 קילומטר ורוחבו כ־12 קילומטר.‏ זה יובלות שאגם זה מספק שפע דגה לדייגים.‏ בשער הדגים בירושלים שכן ככל הנראה שוק דגים (‏נחמיה ג׳:‏3‏)‏.‏ ים כינרת היה אחד ממקורות הדגים שנמכרו בשוק זה.‏

 השליח פטרוס בא מבית צַידא,‏ עיר ששכנה לחופי הכינרת.‏ ייתכן שמשמעות השם היא ”‏בית הדייג”‏.‏ עיר נוספת לחופי הכינרת נקראה מגדן או מגדלא,‏ ולשם שלח ישוע את תלמידיו לאחר שהלך על המים (‏מתי ט״ו:‏39‏)‏.‏ חוקר אחד מציין שאת שמה היווני של העיר ניתן לתרגם כ”‏עיר של עיבוד דגים”‏.‏ העיר נודעה במפעלי הדגים הגדולים שלה.‏ הדגים שנתפסו במקום יובשו והומלחו,‏ או נכבשו כדי לייצר רוטב שנשמר בכדי חימר שנקראו אמפורות.‏ תוצרת זו נארזה ונשלחה כפי הנראה לכל רחבי ישראל ואף רחוק יותר.‏

מכאן שציד הדגים,‏ עיבודם ושיווקם היו תעשייה די גדולה בגליל של ימי ישוע.‏ קל להניח שהדבר הצמיח יתרונות כלכליים לרבים באזור.‏ אבל לא כך היה בהכרח.‏ ענף הדיג ”‏לא היה איזו ’‏יוזמה חופשית’‏ כפי שקוראי כתבי־הקודש המשיחיים בימינו אולי מעלים על דעתם”‏,‏ אומר אחד החוקרים.‏ היה זה חלק מ”‏עסק שהתנהל בפיקוח המדינה ושהניב רווחים לצמרת החברה”‏.‏

הורדוס אנטיפס משל באזור הגליל בתור שר רובע מטעם רומא.‏ מתוקף תפקידו חלש על הדרכים ועל הנמלים,‏ וכן על משאבי טבע כגון מכרות,‏ יערות ואזורי חקלאות ודיג שהיו בשטחו.‏ משאבים אלו היו עבורו מקור הכנסה עיקרי ממיסים.‏ אין בידנו מידע מפורט בנוגע למדיניות גביית המיסים בגליל של המאה הראשונה.‏ אולם נראה כי גישתו הכללית של הורדוס לא הייתה שונה בהרבה מהגישה שרווחה בקרב השליטים ההלניסטיים או מזו שרווחה בקרב הרומאים בפרובינציות המזרחיות האחרות שלהם.‏ מרבית הרווחים שהופקו כתוצאה מהפעילות הכלכלית באזור ומניצול משאבי הטבע,‏ שולשלו כנראה לכיסה של צמרת החברה ולא לכיסם של פשוטי העם שביצעו את רוב העבודה.‏

עול המיסים

האדמות המשובחות ביותר בימיו של ישוע היו בבעלות בית המלוכה,‏ והן חולקו לנחלות נרחבות שאותן העניק הורדוס כמתנות לאציליו ולאחרים.‏ נתיניו של הורדוס נאלצו לממן מכיסם את העלויות העצומות של סגנון חייו הראוותני,‏ את מפעלי הבנייה השאפתניים שלו,‏ את מערכת ההנהגה המורכבת שלו ואת הקצבאות השונות שהעניק לחברים ולערים.‏ נאמר כי המיסים וההיטלים הכבדים שהוטלו על פשוטי העם היו מעיקים מאוד.‏

להורדוס היה גם מונופול מלא על ניצול מקורות המים בפנים הארץ.‏ מכאן שענף הדיג התנהל כחלק מקונצרן מלכותי נרחב או תחת פיקוחם של בעלי הנחלות.‏ באזורים שהיו נתונים תחת פיקוח מלכותי ישיר,‏  הייתה לסוכני המיסים או לגובי המיסים הראשיים — עשירים שקנו במכירות פומביות את הזכויות לגבות מיסים — סמכות לקשור קשרים חוזיים עם דייגים לחכירת זכויות דיג.‏ מספר פרשנים מעלים את ההשערה שמאחר שבית המכס של מתי היה בכפר נחום — מרכז דיג חשוב לחופי הכינרת — הוא אולי עבד עבור אותם גובי מיסים ראשיים כ”‏קבלן לזכויות דיג מטעם המלך”‏.‏ a

ראיות מהמאה הראשונה והשנייה לפה״ס מצביעות על כך שהמיסים בארץ ישראל שולמו לעיתים קרובות בטובין ולא בכסף.‏ חלק מהדייגים מסרו כ־25 עד 40 אחוז משללם בתמורה לזכויות דיג.‏ מסמכים קדומים מראים שלפחות במקצת האזורים שהיו תחת המנהל הרומי,‏ היה ענף הדיג בשליטה בלעדית של המדינה ותחת פיקוח.‏ בפיסידיה פעלה מעין משטרת דיג שהבטיחה שאיש לא ידוג ללא אישור,‏ ושהדייגים ימכרו את שללם רק לסיטונאים מורשים,‏ אשר פעילותם התנהלה אף היא בפיקוח המדינה וחויבה במיסים.‏

חוקר אחד אומר שכל אותם אמצעי פיקוח וגביית מיסים הביאו לידי כך ש”‏המלך או בעל האחוזה הפיקו רווחים גדולים,‏ בעוד שהכנסתם של הדייגים הייתה דלה”‏.‏ גם במגזרים אחרים הרוויחו העובדים מעט מאוד בשל כובד המיסים.‏ מיסים מעולם לא התקבלו באהדה.‏ אולם היחס העוין שלו זכו גובי המיסים שאנו קוראים עליהם בספרי הבשורה,‏ גבר ללא ספק בשל חוסר הגינותם וחמדנותם של האנשים שהתעשרו על גבם של פשוטי העם (‏לוקס ג׳:‏13;‏ י״ט:‏2,‏ 8‏)‏.‏

דייגים בספרי הבשורה

מתוך ספרי הבשורה אנו למדים שלשמעון פטרוס היו שותפים בעסקי הדיג שלו.‏ מי שסייעו לפטרוס למשוך את הרשתות שהתמלאו בדרך נס היו ’‏חבריו אשר בסירה השנייה’‏ (‏לוקס ה׳:‏3–7‏)‏.‏ חוקרים מסבירים ש”‏הדייגים יכלו להתאגד כ’‏קואופרטיב’‏.‏.‏.‏ כדי לגשת למכרז על חוזי דיג או על חכירת זכויות דיג”‏.‏ ייתכן שכך קיבלו בני זבדי,‏ פטרוס,‏ אנדרי ושותפיהם היתר להמשיך בעסקי הדיג שלהם.‏

בכתבי־הקודש לא מצוין אם הסירות והציוד היו בבעלותם של דייגי הגליל.‏ אך יש הסבורים שכך היה.‏ מסופר שישוע עלה על אחת הסירות שהייתה שייכת לשמעון (‏לוקס ה׳:‏3‏)‏.‏ אך תן דעתך לכתוב במאמר מקצועי בנושא:‏ ”‏לכל הפחות ייתכן שהסירות היו למעשה בבעלות הסוכנים ושימשו בידי חברי הקואופרטיב”‏.‏ בכל מקרה,‏ בכתבי־הקודש מסופר שיעקב ויוחנן תיקנו רשתות שהיו בבעלותם.‏ דייגים נאלצו ככל הנראה להתמקח כדי למכור את שללם,‏ ובמידת הצורך לשכור פועלים יומיים.‏

מכאן שמלאכתם של דייגי הגליל בני המאה הראשונה הייתה יותר מורכבת ממה שנדמה.‏ עסקיהם היו חלק ממערכת סבוכה של קשרי מסחר.‏ אם נזכור זאת נמצא משמעות עמוקה יותר במסופר בספרי הבשורה ובדבריו של ישוע על דיג ודייגים.‏ נוסף על כך,‏ מידע זה עוזר לנו להעריך את אמונתם של פטרוס,‏ אנדרי,‏ יעקב ויוחנן.‏ הדיג היה מקור פרנסתם.‏ ללא כל תלות במצבם הכלכלי בזמן שישוע קרא להם לבוא אחריו,‏ הם עזבו ברצון את משלח ידם,‏ שהיה מבחינתם מקור הכנסה מהימן,‏ והפכו ל”‏דייגי אדם”‏ (‏מתי ד׳:‏19‏)‏.‏

‏[‏הערת שוליים]‏

‏[‏מפה בעמוד 25]‏

‏(‏לתרשים מעומד,‏ ראה המהדורה המודפסת)‏

אגם החולה

בית צידא

כפר נחום

מגדן

ים כינרת

ירושלים

ים המלח

‏[‏שלמי תודה]‏

Todd Bolen/Bible Places.com

‏[‏שלמי תודה בתמונה בעמוד 26]‏

Todd Bolen/Bible Places.com