מה עולה במחשבותיך לשמע המילה ”אשפה”? אתה ודאי חושב על פסולת המדיפה ריח דוחה. ודאי לא תצפה למצוא בתוכה חפץ רב־ערך ובטח שלא פנינה יקרה.‏

אך לפני כמאה שנה נמצא פריט יקר ערך במקום כזה בדיוק — בערימת אשפה! לא הייתה זו פנינה ממשית, אלא פריט בעל ערך רב בהרבה. מהו האוצר שנתגלה? איזו חשיבות נודעת לו בימינו?‏

לקראת תחילתה של המאה ה־20 הגיעו למצרים ברנרד פ. גרנפל וארתור ס. האנט, חוקרים מאוניברסיטת אוקספורד. הם גילו מספר קטעי פפירוס בין ערימות פסולת בקרבת עמק הנילוס. מאוחר יותר, בשנת 1920, בשעה שהשניים קטלגו את ממצאיהם, רכש גרנפל עבור ספריית ג’ון ריילנדס שבמנצ’סטר, אנגליה, כמה כתבי יד נוספים שנחשפו בחפירות במצרים. אך שני החוקרים מתו לפני שסיימו לקטלג את הממצאים.‏

את מלאכתם השלים קולין ה. רוברטס, חוקר נוסף מאוניברסיטת אוקספורד. בשעה שמיין את כתבי היד, נחו עיניו על קטע פפירוס שאורכו 9 סנטימטרים ורוחבו 6 סנטימטרים בקירוב. לתדהמתו הטקסט ביוונית נראה לו מוכר. על צדו האחד הופיעו מילים מיוחנן י”ח:31–33‏, ועל צדו השני נשתמרו חלקי משפטים מפסוקים 37 ו־38‏. רוברטס הבין שהוא מצא פנינה שלא תסולא בפז.‏

רוברטס סבר שקטע הפפירוס עתיק מאוד. אך עד כמה? הוא השווה בין הכתב של הפפירוס שברשותו לבין סוגי כתב של פפירוסים עתיקים שגילם ידוע — שיטה הנקראת פליאוגרפיה.‏ * בעזרת שיטה זו הוא קבע את גילו המשוער של הפפירוס. אך הוא רצה לאשש את קביעתו. לכן הוא צילם את כתב היד, שלח את הצילומים לשלושה פפירולוגים וביקש מהם לתארך אותו. מה הייתה מסקנתם?‏

שלושת החוקרים בחנו את סוג הכתב וסגנון האותיות וקבעו פה אחד שהפפירוס נכתב בחצי הראשון של המאה השנייה לספירה — עשורים בודדים לאחר מותו של השליח יוחנן! אך יש לציין שפליאוגרפיה אינה שיטת תיארוך נטולת טעויות, וחוקר אחר סבור שהטקסט יכול היה להיכתב בכל נקודת זמן שהיא במהלך המאה השנייה. כך או כך, פיסת פפירוס זו היא עדיין כתב היד הקדום ביותר של כתבי־הקודש היווניים שנתגלה אי פעם.‏

מדוע כתב יד זה של בשורת יוחנן נושא חשיבות רבה לאוהבי המקרא בימינו? משתי סיבות לפחות. קודם כול, אחד ממאפייניו של כתב היד חושף בפנינו עד כמה הוקירו המשיחיים הקדומים את כתבי־הקודש.‏

במאה השנייה לספירה מסמכים כתובים היו קיימים בשתי צורות — המגילה והמצחף (הקודקס). המגילה הייתה מורכבת ממספר יריעות פפירוס או עור שהודבקו או נתפרו זו לזו ליצירת רצועה ארוכה אחת. ניתן היה לפרוש את הרצועה ולגלול אותה  חזרה בהתאם לצורך. לרוב נהוג היה לכתוב רק על צד אחד של המגילה.‏

אולם פיסת הפפירוס שגילה רוברטס הייתה כתובה משני הצדדים. מכאן ניתן להסיק שהיא הייתה חלק ממצחף ולא ממגילה. המצחף הוכן מגיליונות עור או פפירוס שנתפרו ונכרכו יחדיו בדומה לספר.‏

אילו יתרונות היו למצחף על פני המגילה? חשוב לזכור שהמשיחיים הקדומים נדרשו להפיץ את אמונתם ברבים (‏מתי כ”ד:14; כ”ח:19, 20‏). הם שוחחו על כתבי־הקודש בכל מקום שמצאו אנשים — בבתים, בשווקים וברחובות (‏מעשי השליחים ה’:42; י”ז:17; כ’:20‏). בנסיבות הללו היה הרבה יותר נוח להשתמש בכתבי־הקודש בצורת מצחף קטן ממדים.‏

השימוש במצחף גם הקל על קהילות ויחידים להכין עותקים אישיים של כתבי־הקודש. הודות לכך ניתן היה ליצור עותקים רבים של ספרי הבשורה, דבר שתרם רבות לצמיחתה המהירה של הדת המשיחית.‏

פפירוס ריילנדס נושא חשיבות עבורנו מסיבה נוספת: הוא מעיד על כך שהטקסט המקראי המקורי הועתק בנאמנות. אף שכתב היד מכיל פסוקים בודדים מספר הבשורה של יוחנן, הוא תואם כמעט לחלוטין לטקסט המקראי המצוי בידנו כיום. הוא מוכיח שלא נערכו שינויים במקרא על אף העתקות חוזרות ונשנות.‏

מעניין לציין שפפירוס זה הוא רק אחד מתוך אלפי כתבי יד המוכיחים שהטקסט המקראי המקורי הועבר בדייקנות לאורך הדורות. בספרו התנ”ך כהיסטוריה כתב ורנר קלר: ”כתבי יד עתיקים אלה הם תשובה משכנעת לכל הספקות במהימנות הנוסחאות המסורתיות” של כתבי־הקודש.‏

כמובן, אמונתם של משרתי אלוהים אינה נשענת על ממצאים ארכיאולוגיים. הם מאמינים ש”כל הכתוב נכתב בהשראת אלוהים” (‏טימותיאוס ב’. ג’:16‏). על כל פנים, זה מחזק אמונה ללמוד על ממצאים יקרי ערך מן העבר התומכים בעובדה שציין המקרא זה מכבר: ”דברו של יהוה עומד לעד” (‏פטרוס א’. א’:25‏).‏