במאמר שפורסם בכתב העת ביבליקל ארכיאולוג’י ריוויו נאמר שעד כה נתגלו ממצאים ארכיאולוגיים המאמתים את קיומם של ”לפחות 50” אישים המוזכרים בתנ”ך. ביניהם נמנים 14 ממלכי יהודה וישראל, לרבות מלכים ידועים מאוד כמו דוד וחזקיהו ומלכים ידועים פחות כמו פֶּקַח ומנחם. ברשימה זו נכללים גם 5 פרעונים ו־19 מלכים ארמים, אשורים, בבלים, מואבים ופרסים. אך לא רק מלכים מהמקרא מופיעים בתיעוד הארכיאולוגי, אלא גם אישים בולטים פחות, כמו כוהנים גדולים, סופר אחד ואחרים שהחזיקו בתפקידים רשמיים.‏

המאמר מציין כי ”קיימת בין הלמדנים הסכמה ניכרת” שהממצאים מאששים באופן מובהק את קיומם של כל האישים הללו. כמובן, נמצאו גם ראיות ארכיאולוגיות לקיומן של חלק מהדמויות ההיסטוריות הרבות המוזכרות בכתבי־הקודש היווניים, למשל הורדוס, פונטיוס פילטוס, טיבריוס, קיפא וסרגיוס פולוס.‏

אף שכיום אריות אינם מצויים בטבע בארץ ישראל, הם מוזכרים במקרא כ־150 פעם, עובדה המצביעה על כך שחיה זו הייתה מוכרת לכותבי המקרא. רוב האזכורים הם בעלי משמעות סמלית, אך חלקם נוגעים להיתקלויות ממשיות באריות. לדוגמה, מסופר ששמשון, דוד ובניהו הרגו אריות (‏שופטים י”ד:5, 6;‏ שמואל א’. י”ז:34, 35;‏ שמואל ב’. כ”ג:20‏). אחרים מצאו את מותם בידי אריות (‏מלכים א’. י”ג:24;‏ מלכים ב’. י”ז:25‏).‏

בימים עברו שגשג האריה האסיאתי (‏Panthera leo persica‏) באסיה הקטנה, יוון, ארץ ישראל, סוריה, מסופוטמיה וצפון־מערב הודו. האריה, שנתפס כחיה מרשימה ומטילת מורא, עיטר חפצי אומנות רבים במזרח התיכון הקדום. לאורך ”דרך התהלוכות” בבבל העתיקה היו לבנים מזוגגות, ועליהן עיטורים מרשימים של אריות.‏

על־פי עדויות היסטוריות, בשלהי המאה ה־12 לספירה נהגו הצלבנים בארץ ישראל לצוד אריות. האריות נכחדו מהאזור ככל הנראה זמן קצר אחרי 1300. עם זאת, במסופוטמיה ובסוריה נצפו אריות עד המאה ה־19; באיראן ובעיראק אפילו עד החצי הראשון של המאה ה־20.‏