בשנות ה־30 המוקדמות של המאה הקודמת טרם הגיעו עדי־יהוה לאינדונזיה,‏ מלזיה והאזור הקרוי כיום פפואה גינאה החדשה.‏ כיצד תוכרז הבשורה הטובה במקומות הללו?‏ כדי לענות על צורך זה,‏ רכש סניף אוסטרליה (‏כיום סניף אוסטרלזיה)‏ מפרשית דו־תורנית ממונעת באורך 16 מטר.‏ קראו לה ”‏נושאת האור”‏ (‏Lightbearer)‏ משום שאנשי הצוות שלה,‏ שהיו כולם חלוצים,‏ a התכוונו להפיץ באמצעותה את האור הרוחני במחוזות רחוקים (‏מתי ה׳:‏14–16‏)‏.‏

 בפברואר 1935 הפליגו שבעת החלוצים מסידני שבחוף המזרחי של אוסטרליה ושמו פניהם צפונה לפורט מורסבי,‏ גינאה החדשה.‏ במהלך ההפלגה הם דגו דגים ועצרו בכמה נמלים כדי למלא דלק,‏ לקנות מזון ולעשות תיקונים.‏ ב־10 באפריל 1935 הם הפליגו מקוקטאון,‏ קווינסלנד.‏ כשהתקרבו לשונית המחסום הגדולה,‏ הם הפעילו את המנוע כדי לנווט דרך השונית המסוכנת.‏ אך לפתע החל המנוע להשמיע קולות משונים,‏ והם נאלצו לכבותו.‏ האם הם יסבו על עקבותיהם או ימשיכו לגינאה החדשה?‏ הקברניט,‏ אריק יואינס,‏ אמר:‏ ”‏פשוט לא היינו מסוגלים לחזור אחורה”‏.‏ על כן ”‏נושאת האור”‏ המשיכה בדרכה והגיעה בבטחה לפורט מורסבי ב־28 באפריל 1935.‏

 בשעה שמנוע המפרשית היה בתיקון,‏ בישרו חברי הצוות,‏ מלבד פרנק דיואר,‏ בפורט מורסבי.‏ פרנק,‏ שתואר בפי אחד מחברי הצוות כ”‏חלוץ ללא חת”‏,‏ מספר:‏ ’‏לקחתי הרבה ספרים והלכתי 32 קילומטר או יותר הרחק מהנמל כדי לשוחח עם המקומיים’‏.‏ הוא בחר לחזור במסלול אחר ונאלץ לחצות ברגל נהר קטן שהיו בו תנינים.‏ אך הוא גילה זהירות וחזר בבטחה לנמל.‏ מאמצי הצוות בשירות הניבו פרי.‏ חלק מהאנשים שקיבלו מהם ספרות מקראית הפכו לימים לעדי־יהוה.‏

 לאחר שתוקן המנוע,‏ יצאה ”‏נושאת האור”‏ מפורט מורסבי ופנתה לאי ג׳אווה,‏ אחד מאיי הודו המזרחיים ההולנדיים (‏כיום,‏ בעיקר אינדונזיה)‏.‏ הצוות עשה מספר עצירות להצטיידות,‏ ולבסוף עגן ב־15 ביולי 1935 בבטביה (‏כיום ג׳קרטה)‏.‏

 שם נפרד צ׳ארלס האריס מהצוות.‏ הוא נשאר בג׳אווה והמשיך לבשר את הבשורה הטובה בקנאות.‏ b ”‏בימים ההם”‏,‏ הוא אמר,‏ ”‏השיטה העיקרית שלנו הייתה לחלק ספרות מקראית בעיר אחת ואז לעבור לעיר אחרת.‏ היו לי פרסומים באינדונזית,‏ אנגלית,‏ הולנדית,‏ ערבית וסינית.‏ אנשים לקחו בשמחה את הספרות שלנו.‏ הייתי מחלק כ־000,‏17 פריטים בשנה”‏.‏

 פעילותו הנמרצת של צ׳ארלס לא נעלמה מעיני הרשויות ההולנדיות.‏ במקרה אחד,‏ שוטר שאל עד־יהוה שבישר בג׳אווה כמה עדי־יהוה פועלים במזרח ג׳אווה,‏ האזור שבו בישר צ׳ארלס.‏ ”‏רק אחד”‏,‏ השיב האח.‏ ”‏אתה מצפה ממני להאמין לזה?‏”‏ שאג השוטר.‏ ”‏לפי כמות הספרות שאתם מחלקים,‏ בטח יש לכם שם צבא שלם”‏.‏

 מאינדונזיה הפליגה ”‏נושאת האור”‏ לסינגפור,‏ והגיעה לשם ב־7 באוגוסט.‏ בכל עצירה השמיעו האחים הרצאות מוקלטות בעזרת המגבר והרמקולים החזקים של המפרשית.‏ שיטת הבישור הזו עוררה לא אחת תשומת לב רבה.‏ למעשה,‏ עיתון בסינגפור (‏Singapore Free Press)‏ דיווח ש”‏קול רועם הדהד על פני המים.‏.‏.‏ ביום רביעי בערב”‏.‏ עוד אמר העיתון:‏ ”‏זו הייתה הרצאה מיוחדת.‏.‏.‏ שנוגנה.‏.‏.‏ מהמפרשית ’‏נושאת האור’‏,‏ המשמיעה הרצאות בסינגפור מטעם חברת המצפה מאז שהגיעה לכאן מאוסטרליה”‏.‏ הכתבה גם ציינה ש”‏במזג אוויר טוב ניתן לשמוע את ההרצאות הללו בבירור.‏.‏.‏ למרחק של שלושה עד ארבעה קילומטרים”‏.‏

 בתקופת שהותה של ”‏נושאת האור”‏ בסינגפור,‏ נפרד פרנק דיואר מהצוות ושם פניו למשימה חדשה.‏ הוא נזכר בפרידה שלו:‏ ”‏בזמן ששירתנו כחלוצים בסינגפור,‏ התגוררנו במפרשית.‏ כשהגיע הזמן ש’‏נושאת האור’‏ תמשיך בדרכה,‏ אריק יואינס הנחית עליי מהלומה.‏ הוא אמר:‏ ’‏טוב,‏ פרנק,‏ אמרת שבחרת לבשר בסיאם (‏כיום תאילנד)‏.‏ זה הכי קרוב שאנחנו יכולים להביא אותך.‏ קדימה,‏ לך לדרכך’‏.‏ השתנקתי וגמגמתי:‏ ’‏אבל אין לי מושג איך להגיע מכאן לסיאם!‏’‏”‏ אריק הסביר לפרנק שהוא יכול להגיע לשם ברכבת מקואלה לוּמפוּר,‏ השוכנת במלזיה של היום.‏ פרנק הלך בצייתנות לקואלה לומפור והגיע לתאילנד כעבור מספר חודשים.‏ c

 בזמן שהפליגה ”‏נושאת האור”‏ צפונה לאורך חופה המערבי של מלזיה,‏ היא עצרה בג׳והור באהרו,‏ מואר,‏ מלאקה,‏ קלאנג,‏ פורט סווטנהאם (‏כיום פורט קלאנג)‏ ופנאנג.‏ בכל נמל ניגן הצוות הרצאות מקראיות מוקלטות בעזרת הרמקולים של המפרשית.‏ ”‏אפילו צלחת מעופפת לא הייתה מעוררת יותר עניין מההרצאות האלה”‏,‏ אמרה ג׳ין דשמפ,‏ עדת־יהוה ששירתה באותם ימים באינדונזיה.‏ לאחר שניגנו את ההרצאות,‏ היו חברי הצוות יורדים ליבשה ומחלקים ספרות למעוניינים.‏

 הצוות הפליג מפנאנג,‏ חצה את מצר מלאקה והגיע לעיר מדאן שבסומטרה (‏כיום חלק מאינדונזיה)‏.‏ אריק יואינס נזכר:‏ ”‏שהותנו באזור מדאן הייתה מעניינת ונעימה,‏ והבשורה הטובה נפלה על אוזניים קשובות רבות”‏.‏ האחים חילקו שם כ־000,‏3 פריטי ספרות.‏

 ‏”‏נושאת האור”‏ המשיכה דרומה,‏ והצוות הכריז את הבשורה בנמלים ראשיים בצידה המזרחי של סומטרה.‏ בנובמבר 1936 שבה המפרשית לסינגפור,‏ ושם נפרד אריק יואינס מהצוות.‏ כעבור כמה שבועות הוא התחתן עם איירין סטרואיס,‏ עדת־יהוה שהתגוררה בסינגפור.‏ אחרי כן הם שירתו יחד כחלוצים בסומטרה.‏ אך כעת נזקקה ”‏נושאת האור”‏ לקברניט חדש.‏

 הקברניט החדש,‏ נורמן סיניור,‏ היה נווט מקצועי.‏ הוא הגיע מסידני בינואר 1937.‏ ואז הפליג הצוות מסינגפור לבורנאו ולסלבס (‏כיום סולאווסי)‏.‏ שם הם בישרו בשטחים נרחבים ואף הגיעו לאזורים ששכנו 480 קילומטר מהחוף.‏

 כשהגיעה ”‏נושאת האור”‏ לנמל סאמארינדה שבבורנאו,‏ מנהל הנמל סירב לתת לצוות אישור לבשר למקומיים.‏ אך כשהסביר לו נורמן על פעילותנו,‏ המנהל היה מוכן לשתף פעולה ואפילו לקח כמה פרסומים.‏

 במקרה אחר הזמין כומר מקומי את נורמן לשאת דרשה בכנסייה שלו.‏ אך במקום לשאת נאום משלו,‏ הוא ניגן חמש הרצאות מקראיות מוקלטות מהפונוגרף,‏ והכומר אהב את מה ששמע.‏ הוא אפילו לקח ספרות מקראית כדי לתת לחבריו.‏ אך תגובתו של הכומר הייתה יוצאת דופן.‏ רוב הכמרים לא ראו בעין יפה את פעילותם של עדי־יהוה.‏ לנוכח פעילות הבישור הנועזת של הצוות,‏ הם התמלאו זעם ולחצו על הרשויות לאסור על ”‏נושאת האור”‏ להיכנס לנמלים אחרים.‏

 בעקבות לחצי הכמרים הוטל איסור על פעילותנו,‏ ועל כן בדצמבר 1937 הפליגה ”‏נושאת האור”‏ חזרה לאוסטרליה.‏ הצוות הטיל עוגן בנמל סידני בדיוק בזמן,‏ והתאפשר להם לנכוח בכינוס של עדי־יהוה שהתקיים באפריל 1938.‏ היה זה למעלה משלוש שנים מאז הפלגתה של ”‏נושאת האור”‏ מסידני.‏ המפרשית נמכרה בראשית שנות הארבעים,‏ מייד לאחר שהוצאה פעילותם של עדי־יהוה מחוץ לחוק באוסטרליה.‏ ”‏אין ספק שהיא שירתה את מטרתה”‏,‏ אמר אח יואינס,‏ שתיאר את שירותו על סיפון המפרשית בתור ”‏השנים המאושרות בחיי”‏.‏

 צוות ”‏נושאת האור”‏ זרע זרעי מלכות בשטחים נרחבים בעלי אוכלוסייה גדולה.‏ חרף ההתנגדות,‏ פעילותם נשאה פרי בהדרגה (‏לוקס ח׳:‏11,‏ 15‏)‏.‏ בארצות שבהן בישרו אותם חלוצים ראשונים,‏ יש כיום למעלה מ־000,‏40 מכריזי מלכות.‏ איזו מורשת נפלאה הותירו אחריהם קומץ הגברים האמיצים והמפרשית שלהם,‏ שבדיוק כמו שמה,‏ נשאה אור רוחני למרחקים!‏