כותבי המקרא היו אנשים ישרים שכתבו בגילוי לב.‏ גילוי לבם מעניק לכתביהם צליל ברור של אמת.‏

כותבי המקרא הודו גלויות בכשלונותיהם ובחולשותיהם.‏ משה סיפר על טעות שעלתה לו ביוקר (‏במדבר כ׳:‏7–13‏)‏.‏ אסף הודה שלזמן מה קינא ברשעים על חיי המותרות שלהם (‏תהלים ע״ג:‏1–14‏)‏.‏ יונה כתב על אי־ציותו ועל הגישה השלילית שהייתה לו כאשר חס אלוהים על אנשי נינווה ששבו מדרכם הרעה (‏יונה א׳:‏1–3;‏ ג׳:‏10;‏ ד׳:‏1–3‏)‏.‏ מתי דיבר גלויות על כך שנטש את ישוע בליל מעצרו (‏מתי כ״ו:‏56‏)‏.‏

כותבי התנ״ך סיפרו על התלונות החוזרות ונשנות ועל רוח המרדנות של עמם (‏דברי הימים ב׳.‏ ל״ו:‏15,‏ 16‏)‏.‏ הכותבים לא חסכו את שבט ביקורתם מאיש,‏ גם לא ממנהיגיהם (‏יחזקאל ל״ד:‏1–10‏)‏.‏ אגרות השליחים דיווחו בכנות דומה על בעיות חמורות שהיו לחברי הקהילה,‏ כולל בעלי תפקידי אחריות,‏ והתייחסו לבעיות שהיו בכמה קהילות במאה הראשונה לספירה (‏קורינתים א׳.‏ א׳:‏10–13;‏ טימותיאוס ב׳.‏ ב׳:‏16–18;‏ ד׳:‏10‏)‏.‏

כותבי המקרא לא ניסו לטשטש את העובדות גם אם היו מביכות.‏ המשיחיים בני המאה הראשונה הודו בכנות שאין הם פופולריים בעיני העולם הסובב אותם,‏ אלא שהם נתפסים ככסילים וכפחותי ערך (‏קורינתים א׳.‏ א׳:‏26–29‏)‏.‏ הכותבים ציינו ששליחי ישוע נחשבו לאנשים ”‏פשוטים ובלתי מלומדים”‏ (‏מעשי השליחים ד׳:‏13‏)‏.‏

כותבי ספרי הבשורה לא סילפו את העובדות כדי להציג את ישוע באור חיובי יותר.‏ ההיפך,‏ הם דיווחו ביושר שהוא נולד בתנאים לא־נוחים למשפחה פשוטה,‏ שלא למד בבתי־ספר יוקרתיים ושרוב מאזיניו דחו את בשורתו (‏מתי כ״ז:‏25;‏ לוקס ב׳:‏4–7;‏ יוחנן ז׳:‏15‏)‏.‏

אין ספק שבמקרא ישנן הרבה הוכחות ליושרם של כותביו.‏ האם יושרם מזכה אותם באמונך?‏