רחב התבוננה מבעד לחלונה בשעה שהפציע השחר על ערבות יריחו.‏ מחוץ לעיר ניצב צבא פולש — חילות ישראל.‏ הצבא החל להקיף את העיר פעם נוספת,‏ כשהוא מותיר אחריו ענן אבק ומשמיע תקיעות שופר רמות.‏

יריחו הייתה ביתה של רחב.‏ היא הכירה את רחובות העיר,‏ את הבתים,‏ את השווקים השוקקים ואת בתי המלאכה.‏ כמו כן,‏ היא הכירה היטב את תושבי המקום.‏ ככל שחלפו הימים היא יכלה לחוש שהפחד בקרבם הולך וגובר בעוד בני ישראל ממשיכים בטקס המוזר של הקפת העיר פעם ביום.‏ אך בניגוד לבני עירה,‏ רחב לא נתקפה חרדה וייאוש כששמעה את קולות השופר מהדהדים בינות רחובות העיר וכיכרותיה.‏

השכם בבוקרו של היום השביעי התבוננה רחב בצבא שפתח שוב בצעידה.‏ היא הבחינה שבין חיילי בני ישראל צעדו גם כוהנים שתקעו בשופרות ונשאו את ארון הברית,‏ שייצג את נוכחותו של אלוהיהם,‏ יהוה.‏ נוכל לדמיין את רחב מניחה את ידה על חוט השני שנתלה מחוץ לחלון ביתה,‏ ששכן בצדה החיצוני של חומת יריחו האדירה.‏ חוט זה היווה תזכורת לכך שהיא ומשפחתה יינצלו מהשמדת העיר.‏ האם רחב הייתה בוגדת?‏ בעיני יהוה היא כלל וכלל לא נחשבה לבוגדת.‏ הוא ראה בה אישה בעלת אמונה יוצאת מגדר הרגיל.‏ נחזור כעת לתחילת סיפורה של רחב ונראה מה נוכל ללמוד ממנה.‏

העובדה שבכתבי־הקודש נאמר שרחב הייתה זונה זעזעה כמה פרשני מקרא בעבר,‏ ולכן הם טענו שהיא למעשה הייתה בעלת פונדק.‏ אך המקרא אינו משאיר מקום לספק בעניין ואינו מסתיר את העובדות (‏יהושע ב׳:‏1;‏ עברים י״א:‏31;‏ יעקב ב׳:‏25‏)‏.‏ בחברה הכנענית העיסוק של רחב ככל הנראה לא נחשב למקצוע מביש במיוחד.‏ עם זאת,‏ התרבות של האדם אינה יכולה תמיד להשתיק את מצפונו,‏ החוש הפנימי שהעניק יהוה לכל בני האדם המאפשר לנו להבחין בין טוב לרע (‏רומים ב׳:‏14,‏ 15‏)‏.‏ ייתכן שרחב הרגישה שהיא מנהלת אורח חיים בזוי.‏ בדומה לרבים כיום הנמצאים בנסיבות דומות,‏ היא אולי חשה לכודה ולא ראתה דרך אחרת לתמוך במשפחתה.‏

אין ספק שרחב ייחלה לחיים טובים יותר.‏ ארץ מולדתה הייתה מלאה באלימות והפקרות מינית,‏ לרבות גילוי עריות ומשכב בהמה (‏ויקרא י״ח:‏3,‏ 6,‏ 21–24‏)‏.‏ הארץ כולה הייתה נגועה ברעות חולות כאלה בעיקר בהשפעת הדת.‏ במהלך הטקסים במקדשים התבצעו מעשי זנות,‏ ובמסגרת הפולחן השטני של הבעל,‏ המולך ואלים נוספים נהוג היה לשרוף ילדים חיים כקורבן.‏

מעלליהם של הכנענים לא נעלמו מעיניו של יהוה,‏ ובשל מעשיהם הרעים הרבים הוא אמר:‏ ”ותִטמא הארץ ואפקוד עוונה עליה.‏ ותקיא הארץ את יושביה” (‏ויקרא י״ח:‏25‏)‏.‏ כיצד התכוון אלוהים  להעניש את הכנענים?‏ אלוהים הבטיח לבני ישראל:‏ ”נשל יהוה אלוהיך את הגויים [האלה] מפניך מעט מעט” (‏דברים ז׳:‏22‏)‏.‏ מאות שנים קודם לכן הבטיח יהוה לתת את הארץ לצאצאי אברהם,‏ ו”אלוהים.‏.‏.‏ אינו יכול לשקר” (‏טיטוס א׳:‏2;‏ בראשית י״ב:‏7‏)‏.‏

יהוה פסק שעמים מסוימים בארץ יימחו לחלוטין (‏דברים ז׳:‏1,‏ 2‏)‏.‏ בתור ”שופט כל הארץ” הפועל תמיד בצדק,‏ הוא קרא את לבבם של כל יושבי הארץ וידע עד כמה עמוקים שורשי רשעתם ושחיתותם (‏בראשית י״ח:‏25;‏ דברי הימים א׳.‏ כ״ח:‏9‏)‏.‏ מה הרגישה רחב כשהבינה שעירה נידונה לכליה?‏ נוכל רק לתאר לעצמנו מה חלף במוחה כשהגיעו לאוזניה דיווחים על בני ישראל.‏ היא שמעה שאלוהי ישראל הנחיל לעמו — אומה של עבדים עשוקים — ניצחון מוחץ על צבא מצרים,‏ הצבא האדיר ביותר בעולם דאז.‏ ועתה בני ישראל עמדו להתקיף את יריחו.‏ אך תושבי העיר לא סרו מדרכיהם המרושעות.‏ ניתן להבין מדוע המקרא מתאר את הכנענים כ”ממרים” (‏עברים י״א:‏31‏)‏.‏

רחב הייתה שונה.‏ יכול להיות שלאורך השנים היא הרהרה בדיווחים ששמעה על בני ישראל ועל יהוה,‏ האל שאותו עבדו.‏ הוא היה שונה לגמרי מאלילי כנען.‏ הוא נלחם למען עמו ולא נהג בהם באכזריות;‏ הוא שמר על הטוהר המוסרי של משרתיו ולא השחית את מידותיהם.‏ נשים היו יקרות ערך בעיניו,‏ והוא לא התייחס אליהן כאל אובייקט מיני שניתן לקנות,‏ למכור ולנצל לשם פולחן מתועב.‏ כשרחב גילתה שבני ישראל חונים מעבר לנהר הירדן ושהם עומדים לתקוף את העיר,‏ היא ודאי חששה לגורלם של תושבי עירה.‏ האם יהוה הבחין ברחב והוקיר את הטוב שבה?‏

רבים כיום נמצאים במצב דומה לזה של רחב.‏ הם מרגישים לכודים באורח חיים הגוזל מהם את כבודם העצמי ואת שמחתם.‏ הם חשים חסרי ערך ושאיש אינו מבחין בהם.‏ סיפורה של רחב הוא תזכורת מנחמת לכך שאלוהים שם לב לכל אחד מאתנו.‏ גם אם אנו מרגישים שאנו מצויים בנקודת שפל בחיינו,‏ ”הוא אינו רחוק מאף אחד מאתנו” (‏מעשי השליחים י״ז:‏27‏)‏.‏ הוא קרוב אלינו וחפץ להעניק תקווה לכל מי שמגלים בו אמונה.‏ האם רחב האמינה בו?‏

יום אחד,‏ זמן מה לפני שבני ישראל החלו להקיף את יריחו,‏ הופיעו בפתח ביתה של רחב שני זרים.‏ שני הגברים קיוו שלא יבחינו בהם,‏ אך העיר כולה הייתה שרויה במתח,‏ ורבים ניסו לשים לב אם חדרו אליה מרגלים מקרב בני ישראל.‏ סביר להניח שרחב חדת ההבחנה הבינה מייד מי הם היו.‏ אומנם לא היה זה דבר יוצא דופן ששני גברים זרים מגיעים אל ביתה,‏ אך הללו ביקשו רק מקום לינה ולא שירותי מין.‏

שני הגברים היו מרגלים ממחנה ישראל.‏ יהושע מפקדם שלח אותם כדי לגלות את הצדדים החזקים והחלשים של יריחו.‏ זו הייתה העיר הראשונה,‏  ואולי החזקה ביותר,‏ מבין ערי כנען שהיה על בני ישראל לכבוש.‏ יהושע רצה לדעת עם מה יהיה עליו ועל אנשיו להתמודד.‏ אין ספק שהמרגלים בחרו במכוון לבוא למקום מגוריה של רחב,‏ שהרי בביתה של זונה סביר להניח שלא יבחינו בנוכחותם של זרים.‏ ייתכן שהמרגלים גם קיוו ללקט מידע מועיל משיחות אגביות שישמעו שם.‏

במקרא נאמר שרחב ”אירחה את השליחים” (‏יעקב ב׳:‏25‏)‏.‏ היא הכניסה אותם לביתה ואפשרה להם להישאר אצלה,‏ אף שאולי היו לה חשדות לגבי זהותם ומטרתם.‏ יכול להיות שהיא קיוותה ללמוד עוד על יהוה אלוהים.‏

אך לפתע הגיעו שליחים מטעם מלך יריחו.‏ נפוצה השמועה שמרגלים מקרב בני ישראל נמצאים בביתה של רחב.‏ מה היא תעשה?‏ אם תגן על שני הזרים הללו,‏ האם לא תסכן בכך את חייה ואת חייהם של כל בני משפחתה?‏ אם תושבי המקום יגלו שהיא נתנה מחסה לאויביהם,‏ הם יהרגו את כולם.‏ מצד שני,‏ כעת רחב ידעה בוודאות מהי זהותם של הגברים.‏ היא ודאי כבר הכירה בעליונותו של יהוה על פני אליליה,‏ וזו הייתה ההזדמנות שלה להראות שהיא מצדדת בו.‏

לרחב לא היה זמן רב לחשוב על צעדיה,‏ אך היא גילתה תושייה ופעלה בזריזות.‏ היא החביאה את המרגלים בין גבעולי פשתים שהונחו לייבוש על הגג השטוח של ביתה.‏ אחרי כן היא פנתה אל שליחי המלך ואמרה להם:‏ ”כן,‏ באו אליי האנשים ולא ידעתי מאין המה.‏ ויהי השער לסגור בחושך והאנשים יצאו.‏ לא ידעתי אנה הלכו האנשים,‏ רִדפו מהר אחריהם כי תשיגום” (‏יהושע ב׳:‏4,‏ 5‏)‏.‏ דמיין לעצמך את רחב מתבוננת בפניהם של נציגי המלך ותוהה אם הם מבחינים שלבה פועם בחוזקה.‏

התכסיס שלה הצליח.‏ אנשי המלך יצאו במהירות לכיוון נהר הירדן (‏יהושע ב׳:‏7‏)‏.‏ רחב ודאי נשמה לרווחה.‏ בעזרת תחבולה פשוטה היא הצליחה להציל את משרתי יהוה הנאמנים מיד מבקשי נפשם,‏ אשר לא הייתה להם הזכות לדעת את האמת לגבי מקום הימצאותם של המרגלים.‏

רחב מיהרה לעלות לגג ולספר לשני המרגלים את אשר עשתה.‏ היא גם חשפה בפניהם עובדה חשובה:‏ בני עמה נאחזו חיל ורעדה מפני בני ישראל.‏ עד כמה שמחו המרגלים לשמע בשורות טובות אלה.‏ הכנענים המרושעים החלו להתמלא פחד וחרדה לנוכח כוחו של יהוה אלוהי ישראל.‏ אך רחב אמרה דבר נוסף הנושא משמעות רבה  יותר עבורנו:‏ ”יהוה אלוהיכם הוא אלוהים בשמיים ממעל ועל הארץ מתחת” (‏יהושע ב׳:‏11‏)‏.‏ די היה לה בדיווחים ששמעה לגבי פעלי יהוה כדי להשתכנע שאלוהי ישראל ראוי לאמונהּ.‏ היא שמה את מבטחה ביהוה.‏

לרחב לא היה ספק שיהוה ינחיל ניצחון לעמו.‏ לכן היא התחננה לרחמים וביקשה מהמרגלים שיחוסו עליה ועל משפחתה.‏ המרגלים הסכימו בתנאי שרחב תשמור את סודם ותקשור חוט שני מחוץ לחלון ביתה שבחומת העיר.‏ אם תעשה זאת,‏ החיילים יגנו עליה ועל משפחתה (‏יהושע ב׳:‏12–14,‏ 18‏)‏.‏

נוכל ללמוד לקח חשוב מאמונתה של רחב.‏ כפי שמסביר המקרא,‏ ”האמונה באה כתוצאה משמיעת הדבר” (‏רומים י׳:‏17‏)‏.‏ היא שמעה דיווחים מהימנים לגבי כוחו וצדקתו של יהוה אלוהים,‏ ולכן האמינה בו ושמה בו את מבטחה.‏ כיום עומד לרשותנו ידע נרחב בהרבה על יהוה.‏ האם נעשה מאמצים להכירו ונגלה בו אמונה על בסיס מה שאנו לומדים מתוך דברו,‏ המקרא?‏

בהכוונת רחב ירדו שני המרגלים מן החומה בעזרת חבל שהשתלשל מחלונה וברחו אל ההרים.‏ צפונית ליריחו היו מערות רבות במדרונות התלולים,‏ והמרגלים יכלו להסתתר שם עד שתחלוף הסכנה ויתאפשר להם לחזור למחנה ישראל ולדווח את הבשורות הטובות שסיפרה להם רחב.‏

בהמשך אנשי יריחו ודאי נתקפו פחד כששמעו שיהוה עצר באורח פלא את זרימת מימי הירדן ואפשר לבני ישראל לחצות את הנהר (‏יהושע ג׳:‏14–17‏)‏.‏ אך עבור רחב זו הייתה ראיה נוספת לכך שהיא פעלה בתבונה כשהחליטה לבטוח ביהוה.‏

אחרי כן,‏ במשך שישה ימים ארוכים,‏ צעדו בני ישראל סביב יריחו — הקפה אחת בכל יום.‏ כעת הגיע היום השביעי,‏ והוא היה שונה משאר הימים.‏ כפי שהוזכר בתחילת המאמר,‏ בני ישראל החלו לצעוד עם עלות השחר,‏ ולאחר הקפה אחת של העיר,‏ הם המשיכו להקיפה שוב ושוב (‏יהושע ו׳:‏15‏)‏.‏ מדוע הם עשו זאת?‏

בסוף ההקפה השביעית חדל הצבא לצעוד.‏ נדמו קולות השופרות.‏ השתררה דממה.‏ אפשר היה להרגיש את המתח באוויר.‏ ואז,‏ לאחר סימן מיהושע,‏ השמיעו לראשונה חילות ישראל את קולם והריעו תרועה גדולה.‏ האם החיילים שעל חומות יריחו חשבו שהקריאות הללו הן מתקפה מוזרה?‏ אם כן,‏ לא היה זה לזמן רב.‏ החומה האדירה החלה לנוע מתחת לרגליהם.‏ היא רעדה,‏ נבקעה ולבסוף התמוטטה.‏ אך כשענן האבק התפוגג,‏ נתגלה שחלק אחד מהחומה נותר ללא פגע.‏ ביתה של רחב עמד על תלו,‏ עדות בלתי נשכחת לאמונתה.‏ נסה לתאר לעצמך מה היא חשה בראותה שיהוה הגן עליה.‏ * היא ובני ביתה ניצלו!‏ (‏יהושע ו׳:‏10,‏ 16,‏ 20,‏ 21‏)‏.‏

עם יהוה רחש כבוד לרחב על שום אמונתה.‏ כשבני ישראל ראו בית יחיד ניצב בין הריסות החומה,‏ הם ידעו שיהוה תמך בה.‏ היא ומשפחתה נושעו מן ההשמדה שניחתה על העיר המרושעת.‏ לאחר הקרב הותר לרחב לשכון ליד מחנה ישראל.‏ לימים היא הפכה לחלק מעם ישראל ונישאה לשלמון.‏ בנם בועז היה איש אמונה למופת,‏ והוא נשא את רות המואבייה לאישה * (‏רות ד׳:‏13,‏ 22‏)‏.‏ דוד המלך וישוע המשיח היו מצאצאיה של משפחה מיוחדת זו (‏יהושע ו׳:‏22–25;‏ מתי א׳:‏5,‏ 6,‏ 16‏)‏.‏

סיפורה של רחב הנו עדות לכך שכל אחד מאתנו יקר בעיני יהוה.‏ איש אינו נעלם מעיניו,‏ והוא קורא את לבנו ומתמלא שמחה כאשר הוא רואה שיש לנו אמונה הדומה לזו של רחב.‏ אמונתה הניעה אותה לפעולה.‏ המקרא מציין שהיא ’‏נחשבה לצדיקה בזכות מעשיה’‏ (‏יעקב ב׳:‏25‏)‏.‏ הבה ננהג בחוכמה ונחקה את אמונתה!‏